מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין
בבלוג הקודם בסדרה עסקנו ברציונל הכלכלי הבסיסי, היוצר את התמריץ הנדרש לאזרחים או פירמות ממדינות שונות לעסוק במסחר בינלאומי ולהרוויח מפעילות זו, ובמשמעויות של מעורבות ממשלות במסחר בינלאומי.
כעת נוכל לנתח את הגורמים למלחמת הסחר בין ארה"ב לסין ולנסות לצפות מי ירוויח ומי יפסיד במלחמה זו (ספויילר : כולם, כולל צדדים בלתי מעורבים כמו המשק הישראלי).
הסחר בין ארה"ב לסין מתקיים ומתפתח מאז תחילת הרפורמות הכלכליות בסין, ופתיחתה למסחר בינלאומי, ובאופן משמעותי מאז כניסתה של סין כחברה בארגון הסחר הבינלאומי (WTO) בשנת 2001.
מאז פתיחתה למסחר הבינלאומי, סין עוברת שינויים תרבותיים וחברתיים משמעותיים שעיקרם התפתחות מעמד בינוני עירוני, נטישת הכפרים והחקלאות ומעבר ממשק חקלאי די פרימיטיבי למשק המבוסס על תעשיה שבתחילתה היתה תעשיה מסורתית, אך עם הזמן מתפתחת בה גם תעשיה מתקדמת, בצד עליה משמעותית ברמת החיים של הפרטים.
על מנת לאפשר התפתחות זו, נוקט הממשל הסיני במדיניות שתכליתה ניצול מירבי של ההזדמנויות כתוצאה מהמסחר וזאת באמצעות החזקה מלאכותית שער חליפין גבוה בין היואן לדולר, שמירה על שכר עבודה נמוך יחסית, שליטה ממשלתית בחברות ממשלתיות יצרניות והטלת מגבלות רגולטוריות על החזקה של אזרחי חוץ במניות (ובוודאי בשליטה) בחברות סיניות הנסחרות בבורסה בשנגחאי.
כתוצאה ממדיניות זו, במהלך השנים מאז תחילת שנות ה-2000, תפח גרעון הסחר של ארה"ב עם סין והגיע לרמה של כ-375 מליארד דולר (!). גרעון סחר בהיקף כזה מלמד על מעבר של ענפי תעשיה שלמים מארה"ב לסין זה, ואבדן של מליוני מקומות עבודה במשק האמריקני, שעבר עם הזמן ממשק המבוסס על תעשיה למשק המבוסס על שירותים.
במהלך מסע הבחירות של הנשיא טראמפ, הוא השתמש במונח America First והצהיר על מדיניות שמטרתה "to make America great again". בסיס התמיכה האלקטוראלי של הנשיא טרמפ כולל את מרבית תושבי "רצועת החלודה" – מדינות מרכז ארה"ב אשר שילמו את המחירים הכלכליים המשמעותיים ביותר במונחי אבדן מקומות עבודה כתוצאה ממעבר תעשיות לסין ומדיניותו המוצהרת של הנשיא טרמפ "התכתבה" היטב עם מצוקותיהם של אזרחים אמריקניים אלו. בנוסף, טוענים האמריקנים כי סין מנהלת במכוון ובגיבוי ממשלתי מערכת שתכליתה גניבה מסיבית של קניין רוחני אמריקני, וכן מסבסדת תעשיות וענפי משק באופן ישיר. לאור הרצון האמריקאי ליצור סדר חדש במערכת יחסי המסחר בין המדינות, נפגש הנשיא טראמפ עם כניסתו לתפקידו בתחילת 2017 עם נשיא סין שי ג'יאנגפינג במטרה לפתוח בדיאלוג כלכלי ובמטרה לבלום את התפתחות גרעון הסחר ולאזן את המסחר בין המדינות.
יצויין במאמר מוסגר כי הרצון האמריקאי לאזן את המסחר הבינלאוני אינו מופנה כלפי סין בלבד, אלא גם כלפי מקסיקו, קנדה והאיחוד האירופי, אולם גרעון הסחר החריף ביותר הינו מול סין, אשר שמה לה למטרה להגיע לעליונות טכנולוגית וכלכלית, ובכך מהווה סוג של איום כלכלי ישיר על ארצות הברית.
עד כה הדיאלוג הכלכלי בין ארה"ב לסין לא הניב כל שינוי, ולאור זאת החליט הממשל האמריקני לאותת לסינים (כמו גם למדינות אחרות) שארה"ב החליטה להפסיק להיות "הפראייר של העולם", ולכן הוטל במרץ 2018 מכס על פלדה ואלומיניום המיוצרים מחוץ לארה"ב בהיקף של 50 מיליארד דולר. חלק מיצואני הפלדה והאלומיניום לארה"ב כמו קנדה והאיחוד האירופי הוחרגו מייד מתחולת הצו שלמעשה נותר כשהוא מוטל בעיקר על סין.
סין, בתגובה, הודיעה על הטלת מכס על יבוא מארה"ב של פירות טריים ומיובשים, יין ועוד, בהיקף של 3 מיליארד דולר (מתוך יבוא שנתי כולל של 120 מיליארד דולר)
בהמשך, הודיע הממשל על כוונתו להטיל מכס על 1,300 מוצרי תעשיה וטכנולוגיה סיניים שהיקף היבוא השנתי שלהם לארה"ב הינו כ-50 מיליארד דולר, בכפוף לשימוע ודיון ציבורי.
סין, כתגובה, הודיעה על הטלת מכס על 106 מוצרים ובהם פולי סויה, כלי רכב כימיקלים ומטוסים בהיקף של 50 מיליארד דולר. הטלת מכסים אלו הינה ממוקדת מטרה – פגיעה בבטן הרכה של הבייס האלקטוראלי של טראמפ.
כתגובה לכך הודיע ממשל טראמפ על כוונה להטיל מכס על מוצרים נוספים, שערך היבוא שלהם הינו 100 מליון דולר.
כעת מתנהלים שני תהליכים במקביל : התהליך הראשון מתבצע בוושינגטון בה מקיים בית הנבחרים שימוע ודיון ציבורי בצווי המכס של הממשל. תהליך זה יימשך כ-3 חודשים והוא צפוי להסתיים אי שם במהלך יוני-יולי 2018. בחסותו של התהליך הראשון, ותחת מרווח הזמן שהוא מאפשר, מתקיים במקביל מו"מ בדרג גבוה בין ארה"ב וסין במטרה להגיע להסכמות שימנעו את המשך הההסלמה למלחמת סחר בעצימות גבוהה.
נבחן עתה את נתוני הסחר בין המדינות, אשר יושפעו ממלחמת המכסים. סין מייצאת לארה"ב סחורות ושירותים בהיקף של כ-506 מיליארד דולר בשנה (נתוני 2017), והיצוא של סין לארה"ב מהווה כ-4% מהתמ"ג הסיני. ארה"ב מייצאת לסין סחורות ושירותים בהיקף של כ-130 מיליארד דולר בשנה (נתוני 2017), והיצוא של ארה"ב לסין מהווה רק 0.7% מהתמ"ג האמריקאי.
בנתוני 2017, שווי היצוא של סין לארה"ב שייפגע כתוצאה מהטלת המכסים – כ-46.2 מיליארד דולר. מוצרי הייצוא הסיניים העיקריים שייפגעו כתוצאה מהמכסים האמריקניים הינם כלי רכב בינוניים, טלוויזיות וסגסוגת אלומיניום. שווי היצוא של ארה"ב לסין שייפגע כתוצאה מהטלת המכסים – כ-49.8 מיליארד דולר. ומוצרי הייצוא האמריקניים העיקריים שייפגעו הינם רכבי נוסעים גדולים, מטוסים רחבי גוף, כלי רכב חשמליים, פולי סויה, פרופאן וכותנה.
בניגוד לאמריקאים, לארה"ב יש יכולות פגיעה נוספות ביבוא מסין באמצעות מכסים נוספים, (מעבר למכסים שכבר הוטלו, בהיקף 50 מיליארד דולר). לעומת זאת, יכולת הנשימה הסינית המסחרית הסינית נמוכה יותר. המכסים האמריקאיים על יבוא מסין ניתנים להכלה בקלות במשק האמריקאי הענקי, אך מבחינת הסינים זוהי פגיעה משמעותית יותר בכלכלה. בנוסף לכך, אם סין תגיב בהטלת מגבלות על פעילות ייצור של חברות אמריקניות בסין, הדבר יביא לאבדן אמון של החברות האמריקאיות בסין כמדינה בה ניתן לעשות עסקים ובהמשך יביא להעברת קווי היצור מסין למדינות בטוחות יותר (בעיני המשקיעים). השקעות זרות ומפעלי ייצור של חברות זרות בסין, הן המפתח לרכישת טכנולוגיות וידע תעשייתי על ידי סין ובכך תיווצר פגיעה קשה לטווח ארוך במשק הסיני.
מהצד השני, לסין לא יהיה קל להחליף את הייבוא מארה"ב. הסינים מייבאים את מרבית פולי הסויה בעולם, כאשר המקורות העיקריים לכך הינם ארה"ב וברזיל. למעשה אין לסין ממש חלופות לפולי הסויה מארה"ב וזאת מכיוון שייצור פולי הסויה בברזיל נמצא קרוב לקצה גבול היכולת. המשמעות היא שיתכן והטלת מכס בסין על ייבוא פולי סויה מארה"ב תפגע באופן באופן מסויים בחקלאים האמריקאיים, אך בוודאות היא תפגע יותר בצרכן הסיני שכן, סין תמשיך לייבא פולי סויה מארה"ב (בהיעדר חלופה) אך הצרכן הסיני ישלם על כך במחירים גבוהים יותר של טופו, גבינות סויה ומספוא לבעלי חיים (ובהמשך התייקרות בשר העוף והחזיר כתוצאה מהתייקרות המספוא). כלומר – החקלאים האמריקאיים יפגעו מעט אך הצרכנים הסיניים יפגעו יותר. באופן דומה, הטלת מכס בסין על מטוסים רחבי גוף של בואינג, תאלץ את תעשיית התעופה הסינית לעבור למטוסי איירבוס, אך תקטין את יכולת המיקוח של חברות אלו מול איירבוס.
מהאמור לעיל עולה כי מבחינה כלכלית גרידא, סין נמצאת במצב הרבה יותר פגיע ממלחמת סחר מאשר ארצות הברית ומלחמת סחר בין שתי המדינות תשפיע לרעה על הכלכלה הסינית בשיעור ניכר ביחס להשפעה האפשרית על המשק האמריקאי. אך כפי שנראה להלן, לא מדובר בכלכלה בלבד.
ההבדל המשמעותי בין ארה"ב לסין נעוץ במידת ההשפעה של דעת הקהל על הממשל. הממשל האמריקאי רגיש כמובן הרבה יותר לדעת הקהל ולתקשורת מאשר המשטר הסיני. מנהיגי סין אינם צריכים לחשוש מהפסד אלקטורלי או מתקשורת שלילית אם הצרכנים הסינים ישלמו יותר על פולי סויה ומוצרים נלווים. הצמיחה הכלכלית חשובה מאוד להנהגה הסינית אך חשובים במידה רבה הרבה יותר הם האינטרסים הגיאו אסטרטגיים ארוכי הטווח.
בניגוד לסין, סף הכאב הפוליטי האמריקאי נמוך בהרבה. בשנת 2002, האיחוד האירופי הגיב על מכסי פלדה אמריקאיים בצעדים נגד אופנועים מוויסקונסין ומיץ הדרים מפלורידה – שתי מדינות מתנדנדות במערכות בחירות והתוצאה – ארה"ב ביטלה את המכסים.
בדומה לכך סין מנסה לפגוע במוצרים המיוצרים בעיקר במדינות בהם מרוכז הבייס הפוליטי של הנשיא טראמפ או שמהם מגיעים לקונגרס חברי בית נבחרים בעלי עוצמה, כמו כמו וויסקי מקנטאקי, שממנה מגיע מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, מיטש מקונל. אבל אין להפריז בחשיבות המהלך של הפגיעה בוויסקי מקנטאקי, המהווה רק כ 1% מהיצוא ממדינה זו.
בשלב זה לא ברור לגמרי מהי כוונתו האמיתית של טראמפ – האם מדובר בצעד טקטי שמטרתו הפחתת גרעון הסחר בין ארה"ב לסין בכ-100 מיליארד דולר או שמדובך במהלך אסטרטגי רחב יותר. גם צריך לזכור שלא הכל בשליטתו של טראמפ וכוחות שוק מכתיבים את כיוון הסחר לא פחות ממהלכים אדמיניסטרטיביים. מהצד השני, נשיא סין כבר הצהיר כי סין אינה מעוניינת במלחמת סחר אבל לא ברור אם הסינים יכולים או רוצים להתיישר למטרה הטקטית של הפחתת גרעון הסחר בכ-100 מיליארד דולר, ומה שבהחלט ברור הוא שבברירה בין מלחמת סחר לבין הקרבת היוקרה הלאומית, תבחר סין ביוקרה הלאומית שעליה, בין היתר מושתתת סמכותו של נשיא סין.
כיצד משפיעה מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין על כלכלת העולם בכלל וכלכלת ישראל בפרט ? כפי שכבר הראינו בבלוג הקודם, מסחר בינלאומי משפר את הרווחה ומגדיל את הצמיחה בין כל המדינות המשתתפות בו, ומאפשר לכל מדינה התמחות בייצור המוצרים בהם יש למדינה יתרון יחסי.
ואכן, ניתן ללמוד מהתנהגות השווקים את השפעת המהלכים שכבר ננקטו על הכלכלה הגלובאלית ולראות בכך אותות שיבשרו את הכיוון.
אם תחילת 2018 נראתה מבטיחה למדי, עם צמיחה חזקה, נראה עתה שהמומנטום נחלש. המשקיעים הגלובליים החלו לחשוש מההאטה הכלכלית ומהירידה ברווחי החברות בעתיד. העליה האחרונה במחירי האנרגיה והסחורות (כתוצאה מהמתיחות סביב הארכת תוקף הסכם הגרעין עם איראן), מגדילה את העלויות של החברות היצרניות ומכניסה את האינפלציה לתמונה היות והנתונים הבסיסיים מציגים תמונה לא ברורה (חוסר וודאות כבר אמרנו ?), המשמעות ברורה. הכלכלות בחצי הכדור המערבי אשר רשמו חוסן ואף צמיחה בשנה האחרונה, מתחילות לדשדש ונמצאות בעמדת המתנה.
אם תפרוץ מלחמת סחר בעצימות גבוהה, ניתן להניח ברמת וודאות גבוהה כי הצמיחה העולמית תיפגע. הכלכלה, כל כלכלה, יכולה לצמוח בתנאים של וודאות, ומתקשה לצמוח בתנאים של אי וודאות. מלחמת סחר תיצור, ללא ספק, תנאי אי וודאות שיפחיתו מאוד את רמות הסיכון שיזמים יהיו מוכנים לקחת. מלחמת סחר תיצור רמת אי וודאות שתפגע ביזמות העיסקית ובצמיחה הגלובאלית והדבר יתבטא בירידות בשערי המניות ובמחירי אגרות החוב הקונצרניות ובהמשך גם הממשלתיות. כתוצאה מכך יקטן ההון הצבור האישי והדבר ישפיע על הצריכה הפרטית ובמעגל חוזר תישחק רווחיות הפירמות. מלחמת סחר כזו תפגע גם במשק הישראלי באופן משמעותי, בהיות המשק חשוף לשווקים הבין לאומיים, וצמיחתו קשורה באופן ישיר בצמיחת היצוא, אשר אין ספק שיפגע כאשר מלחמת סחר כזו תפרוץ.
אז מה יהיה ? אין לדעת בשלב זה מכיוון שלא כל הקלפים על השולחן. מודלים קונבנציונליים של תורת המשחקים מלמדים כי בהינתן שמדובר בשחקנים רציונליים, בשלב כלשהו תימצא הדרך לנקודת שיווי משקל חדשה ביחסי ארה"ב וסין. מה שלא ברור הוא, האם מדובר בשחקנים רציונליים.
