• Yoav Armoni

אל מחוץ להוואנה - סיינפואגוס

לאלאר הפסקה קצרה, אנו חוזרים לסיפור המסע לקובה. לאחר יומיים של שיטוט וצילום בהוואנה אנו עולים על האוטובוס ולאחר נסיעה של כ- 3 וחצי שעות לדרום האי, אנו מגיעים לעיר סיינפואגוס (בתרגום – מאה הלהבות). העיר הוקמה בתחילת המאה ה-19 על ידי צרפתי בשם לואיס דה קלואה שהיה בעל מטעי קנה סוכר ולכן גם עשיר כקורח. מן הסתם תהיתם - איך אזרח צרפתי מקבל אישור להקים עיר בשטח בשלטון ספרדי? מתברר שזה לא באמת מסובך. דה קלואה קיבל אישור להקים את העיר בתנאי שהעיר תיקרא על שמו של המושל הספרדי שנתן את הרישיון (ואשר מן הסתם גם קיבל מהיזם הצרפתי צ'ק נאה במעטפה), ואכן, העיצוב הצרפתי ניכר במרבית המבנים הישנים של העיר.

העיר פרושה על חוף הים הקריבי והתמונה הראשונה שנכנסת לי לראש (ולמצלמה) היא של פינת מרגוע מעל המים, ליד המלון. לאחר ההתארגנות במלון אנו יוצאים לעיר לסבב צילומים ראשון.



במרחק נגיעה ממרכז העיר שנראה מטופח ויפה, אנחנו מוצאים את עצמנו ברחובות שמזכירים מאוד מחנה פליטים מזרח תיכוני. רחובות שאינם סלולים, בתים מתפוררים וילדים יחפים. נראה שהמהפכה אפעס "קצת" נתקעה....

פליקס, שמוביל את המסע, מכיר חלק מהתושבים מביקורים קודמים והתושבים בשכונה פותחים לנו את דלתות בתיהם ומכניסים אותנו לתוך חייהם.


תנאי החיים בקובה רחוקים מאוד ממה שאנו מכירים. הבתים קטנים מאוד, והדלות ניבטת מכל פינה. היינו מצפים שסביבה של אנשים כה קשי יום תהיה קשה ומנוכרת וכאן הופתענו. הקובנים הינם אנשים חמים מאוד, מסבירי פנים ומכניסי אורחים. בקובה לא תמצאו את הניכור בין האנשים, שכה מאפיין את חברת השפע המערבית. להיפך, הקובנים מאוד אוהבים להיות בקשר עם אנשים, גם בינם לבין עצמם וגם עם זרים, והתכונה הזו ממש ניכרת. הקובנים הם אנשים שאין להם הרבה, אבל יש להם המון.



תופעה שבולטת לעין בקובה היא תופעת התורים. יש בקובה תורים לכל מוצר או שירות שעולה בדעתכם. כל מי שלמד אי פעם מבוא לכלכלה יודע כי קיומם של תורים מלמד על מחסור. מחסור במוצר או ביכולת מתן שירות או מחסור בנקודות לאספקת המוצר. אז יש תורים לכל דבר שהוא – לתחבורה ציבורית, לאורז בחנות או ללחם במאפיה. ככה זה במדינה סוציאליסטית, בה הכלכלה ריכוזית ונשלטת על ידי הממשלה. כמו שכבר אמרנו – מדינה בה כולם שווים ולכולם יש מעט מאוד....



תופעה נוספת שרווחת בקובה היא איזורי הקליטה של ה-Wi-Fi . כן, כצפוי במדינה עם משטר טוטליטרי, התקשורת החופשית אינה דבר מובן מאליו. לתושבים אין חיבור אינטרנט בבתים וההתחברות לרשת האינטרנט מוגבלת לאיזורי כיסוי ה- Wi-Fi מצומצמים, בעיקר בפארקים ציבוריים ובבתי מלון (לתיירים). עלות התקשורת לתיירים – 1 אירו לשעה (!). וכך אם רואים באיזור של פארק ציבורי עשרות אנשים שקועים במסכי הטלפון הנייד, סימן שהגעת לאיזור כיסוי Wi-Fi.



כשמסתובבים ברחובות סיינפואגוס יומיים, ניתן להגיע למקומות שהתייר הרגיל אינו מגיע אליהם, לדוגמא - תחנת האוטובוס המרכזית או מרכז הספורט השכונתי.



בקובה, כל ילד חייב לעסוק בספורט כחלק מהתכנית החינוכית, הפעילות הינה על חשבון המדינה והילד יכול לבחור באיזה ספורט לעסוק. וכך אני מוצא את עצמי במרכז ספורט בו יש אולם ספורט המשמש לאימון התעמלות בתרגילי קרקע ומכשירים, ואולם שני, בו קבוצת ילדים עוסקת בג'ודו. שיחה קצרה עם המדריך האחראי ויש רשות לצלם חופשי.

מכאן ניתן לתמונות לדבר, ונמשיך לספר על המסע בטור הבא, בעוד שבועיים.

יואב ערמוני  / yarmoni@gmail.com054-2022420

© כל הזכויות שמורות ליואב ערמוני 

עיצוב ובניית אתרים : www.wixandme.com

יואב ערמוני

מנהיגות, ניהול והובלת ארגונים 

  • LinkedIn Social Icon